בין מיני חקלאות ימית רבים, נראה כי לצלופחים יש פוטנציאל חזק להמשך פיתוח באסיה. צלופחים הם מינים תרבותיים מוערכים מאוד בגלל שלהם מחיר שוק גבוה, תשואה גבוהה, שיעור הישרדות גבוה ופתולוגיה נלמדת היטב. מתוך ה-19 מיני אנגווילה, צלופח יפני (Anguilla japonica) וצלופח אירופאי (Anguilla אנגווילה) הם החשובים ביותר במזרח אסיה (בעיקר יפן, טייוואן וסין) ו אירופה (בעיקר איטליה והולנד). סך ייצור צלופח בשנת 1998 היה 222,547 טון מטרי ושוויו של 1.3 מיליארד דולר (FAO, 2000). חשבונות הצלופח היפני עבור כ-80 אחוז מכלל ייצור הצלופחים וכ-60 אחוז מכלל הצריכה ביפן.
ייצור הצלופחים ביפן ירד בכמעט 40 אחוזים בעשור האחרון מ-38,885טון מטרי בשנת 1990 ל-22,836 טון מטרי בשנת 1999. לעומת זאת, צריכת הצלופחים ב יפן עלתה בהתמדה מ-104,460 טון ב-1990 ל-129,794 טון ב- 1999 (Satoh et al., 2001). ההבדל בין הצריכה לייצור של צלופח ביפן מלא ביבוא.
בטייוואן, חקלאות ימית צלופחים היא אחת מתעשיות החקלאות הימית החשובות ביותר. המינים תרבותיים הם בעיקר צלופח יפני. טייוואן הייתה בעבר הספקית העיקרית של צלופחים לשוק היפני. לפני 1987, טייוואן סיפקה ליותר מ-90% מהיפנים יבוא שנתי. בשנת 1993, טייוואן ייצאה 49,547 טון מטרי ליפן, ואז ירדה מדי שנה מאז אותה תקופה. בשנת 1999, צלופחים שיוצאו ליפן ירדו ל-8765 טון, שהיה רק 6.80 אחוז מסך הצריכה בשוק היפני. צלופח טייוואני חקלאות ימית, כמו מקבילתה היפנית, הגיעה לשיא הצמיחה ונכנסה ל-a תקופת ירידה (Liao, 1999, 2001).
הירידה בייצור הצלופחים בטייוואן נגרמה בעיקר על ידי עליית הצלופחיםחקלאות ימית בסין והעלייה הנלווית במחיר צלופח הזכוכית. חקלאות הצלופח בסין גדל בגלל כוח עבודה זול יחסית והטכני והפיננסי סיוע ממשקיעים טייוואנים ויפנים. לאזור חקלאות צלופחים בסין יש התפשטו מחופי מחוז פו-צ'יין לקואנג-טונג ומחוזות צפוניים אחרים (Shi et al., 1999). יצוא הצלופח של סין גדל במידה ניכרת מ-3.55 אחוזים ב-1985 עד 73.39 אחוזים בשנת 1999 מסך יבוא הצלופחים ביפן (לוח 1). סך הייצור שלו הוא רב גבוה מהייצור המשולב מכל שאר מדינות אסיה.
טייוואן, יפן וסין תורמות ליותר מ-85.00 אחוזים מכלל הייצור העולמי כמו גם צריכה. יתרה מכך, חקלאות הצלופח הימית במדינות אלו מתחרה בצורה עזה בשוק היפני. השינוי בתחרותיות של חקלאות צלופחים ב טייוואן, יפן וסין לא רק משפיעות על הרווחים של ייצור צלופח אלא גם משפיעות ההתפתחות הכלכלית של המדינות המעורבות (Chou and Lee, 1993). לכן, ה הממשלה והתעשייה חייבים להיות מוכנים לשינוי כזה בתחרותיות.
למרות שגישת עלות המשאב המקומי (DRC) הייתה בשימוש נרחב בניתוח של התחרותיות של סחורות חקלאיות, רק כמה מחקרים נעשו נערך על מוצרי דיג בגלל קשיים באיסוף נתונים מהימנים (Ling et al., 1999). מטרת מחקר זה היא להשתמש במושגים של עלות הזדמנות ו תיאוריית היתרון היחסי לחקור את התחרותיות של חקלאות הצלופח בה טייוואן, יפן וסין.
תוצאות השימוש ב- NPP ו-DRC בהערכת התחרותיות מראות כי הסיניםלחקלאות ימית צלופחים יש יתרון תחרותי על פני מקבילותיה בטייוואן ויפן. על פי הממצאים של Lee et al. (בעיתונות), לאחר גידול זחלים מוצלח הושגה, ערכם של מדדי DRC ישתנה ככל שמחירי הזרעים ישתנו. באמצעות עלות הייצור הממוצעת במהלך התקופה 1995 - 1999 כבסיס, מדדי DRC להיות {{0}}.35 –0.77, 0.52– 1.15, ו-0.29– 0.50 בטייוואן, יפן וסין, בהתאמה , אשר יהיה נמוך מהמדדים הנוכחיים שלהם ב-DRC. מאחר והוצאות זרעים תורמות לא חלק גדול מעלות הייצור הכוללת בחקלאות ימית צלופחים, אם יפן וטייוואן ירצו בכך להחזיר את התחרותיות בחקלאות ימית צלופחים, הם יצטרכו לפתח טכנולוגיה התקדמות בריבוי מלאכותי.
